גלריה

מוסיקה

לקראת ההופעה: ראיון עם סולן הבריאן ג'ונסטאון מסקר

אם-טי-וי היא מקדש של טמטום והמגורים בברלין מעוררים בו השראה. אנטון ניקומב הוא סולן ומייסד להקת הנאו-פסיכדלית המרדנית ביותר בסביבה

אורי זר אביב
29.06.2012
12:00

הורד עכשיו ללא תשלום הארץ iPhone

הורד עכשיו ללא תשלום הארץ android

אני מנסה לפעול באינטראקציה עם תרבויות שונות, לא לחקות אותן. לכן אני מחשיב את הטעם שלי בהיסטוריה של המוסיקה ככלי נוסף מבין רבים אחרים, כמו לדעת לתופף או לנגן על גיטרה", אומר אנטון ניקומב, בן 44, מייסד להקת הנאו-פסיכדליה האמריקאית "The Brian Jonestown Massacre", שתופיע לראשונה בישראל ב-11 ביולי במועדון "בארבי בתל אביב".
באשר לגיבורים הגדולים שלו וההשפעות על הלהקה אפשר לכתוב כתבה נפרדת. אך העיקר הוא הרוק של שנות ה-60, בדגש על "הביטלס" ולא פחות על האנטיתזה שלה מניו יורק, ה"וולוט אנדרגראונד" על שלל צאצאיה ובפרט ז'אנר ה"שוגייז". כמו כן ניקומב מושפע מאוד ממוסיקה הודית וברזילאית. בכל גוף היצירה שלו נוכחת אווירה פסיכדלית כזו או אחרת.
"אני מת על מוסיקה שחורה, את השפעת מתופפי הג'ז עליה. כמו המתופף מיטץ' מיטצ'ל למשל, מהלהקה של ג'ימי הנדריקס. את זה אני עשוי לערבב עם נגינה קצת יותר פסיכדלית, כמו נגיד, בשיר ‘2000 Light Years From Home' של הרולינג סטונז, אבל עם גיטרות שהן יותר בסגנון של ‘My Bloody Valentine'. או לפחות לשחרר את כיוון הגיטרה, שתישמע כמו סיטאר", הוא מסביר. "כשאתה משלב את כל אלה ביחד, עם הנסיוניות האישית שלך, אתה יוצר משהו חדש. למען האמת, זו בדיוק הטכניקה שבה השתמשו הגיבורים הכי גדולים שלי".

בריאן ג'ונסטאון מסקר. צילום: סשה איזנמן

עוד כתבות בנושא

ההופעות הבינלאומיות של הקיץ: 240 שקל ביציע, 2,400 לשורה ראשונה 27.02.2012 | 06:47

באלבום השלישי והמוצלח מאוד, "Take It From The Man" מ-1996 (אחד משלושה אלבומים שהוציאה הלהקה באותה שנה), ישנם איזכורים למוסיקאים משנות ה-60 שניקומב אוהב; לסיד בארט, מייסד "פינק פלויד" שהשתגע אחרי זמן קצר ותוך כדי הוציא מספר אלבומי סולו, הקדיש את השיר "My Man Syd". וגם דייוויד בואי זכה באותו אלבום לשיר על שמו David Bowie I Love)" Since I Was Six". You)לאלבום הבא שהוציאה הלהקה ב-1996 הוא קרא "Their Satanic Majesties Second Request", פרפראזה על שם האלבום של הרולינג סטונז מ-1967, "Their Satanic Majesties Request".
הפילוסופיה של הגל
"BJM" היא אמנם להקה מוערכת וידועה בקרב רבים מחובבי המוסיקה העצמאית, אך רוב האנשים מכירים רק את השיר שלה "Straight Up and Down", שנבחר לפתיח הקבוע של סדרת הטלוויזיה "אימפריית הפשע". אחרים מכירים את הלהקה מהסרט הדוקומנטרי המצליח "Dig!" מ-2004, שזכה בפרס השופטים ב"פסטיבל סאנדנס". "Dig!" תיעד את היריבות ההרסנית ויחסי האהבה-שנאה בין BJM ללהקה אחרת ששמה ה"דאנדי וורהולז", שהיתה מצליחה יותר ומחתרתית פחות ממנה; בסרט הוצגו חברי "דאנדי וורהולז" כילדים מפונקים שבאו מהעיר הגדולה, לעומת חברי BJM קשי היום שחיו בפרברים. מאידך, דמותו של ניקומב הוצגה בסרט כאגואיסטית, ילדותית והרסנית לסביבה ולעצמו.
הוא כוכב רוק בין אם ירצה ובין אם לא, דמות נערצת שבמשך שנים רבות היתה גם די מעורערת וחסרת רסן. "אני בר מזל שלא ניסיתי אף פעם למסד את את דרכי בעולם הזה", הוא אומר. עם זאת, ואולי בזכות זאת, הולך אחריו קהל אדוק ומסור של מעריצים לאן שלא יפנה. אך הוא שונא שמתייחסים אליו כאל מנהיג של כת מעריצים. "טום קרוז הוא חבר בכת (סיינטולוגיה), ג'ורג' הריסון היה חבר בכת (הארי קרישנה), אבל אני? אני רק אמן".
בעבר אמר שמטרתו היא לא להיות כוכב רוק ובטח שלא מנהיג של כת. אבל למה לא בעצם? "אין לי שום כוונה לנסות ולעצור אחרים מלעשות את השיט שהם עושים", הוא עונה, "אבל כאמן, אני משתדל להתרכז בטיפוח סביבה שתאפשר לי לשרוד ולפרוח. אני מעוניין בהשבחת התרבות סביבי ונדמה לי שתהילה לשם תהילה היא בדיוק מה שבולע את המדיה המערבית. זה יוצר אצלי תגובת הילחם או ברח. אני מניח שלכן אני מורד".
לערוץ המוסיקה אמ-טי-וי, שבשנות ה-90 הילל את הלהקה היריבה והעניק לה חשיפה, והתעלם לגמרי מלהקתו של ניקומב, הוא קורא "מקדש של טמטום", ומוסיף "עיין ערך ‘ג'רזי שור'. בשבילי זה כאילו שהעולם התהפך וצועד אחורנית עם הגרועים שבדברים. אלה בדיוק הדברים שדוחפים אותי לחזית".

רוב האלבומים של הלהקה יצאו בחברות תקליטים קטנות ועצמאיות עד שהקים ניקומב ב-2001 חברת תקליטים משלו ששמה "The Committee to Keep Music Evil". "עושים את העולם לא בטוח בשביל רוקנרול", הוא המוטו שלה. "בשלב מסוים מוסיקה נהפכה להיות משהו שמתאים ללאס וגאס ולתוכניות בוקר", הוא מסביר את הבחירה במוטו, "כמו למכור מוצרי הגיינה ומכוניות באמצעות שירי רוק מפורסמים". הוא מוסיף ש"הדמויות שאני הכי אוהב בתרבות הרוק הפוכות מזה לחלוטין".
במאי השנה הוציאה הלהקה, שהרכבה משתנה כל הזמן, את "Aufheben", אלבום האולפן ה-13 שלה, שזכה לביקורות מחמיאות. פירוש שמו מגרמנית הוא לבטל או לרומם. זהו גם מונח בפילוסופיה שהגל הרבה להשתמש בו על מנת לתאר את מה שקורה כאשר תזה פוגשת באנטיתזה שלה.
"כשאני נכנס לסטודיו לעבוד על פרויקט חדש, המטרה שלי היא לדחוף את היצירתיות שלי ובאותו הזמן, באמצעות כמה חוקים בלתי כתובים, להישאר נאמן לאותה גישה אמנותית שבה אני דוגל לאורך כל הדרך", הוא אומר ומסביר, "משהו ישן, משהו חדש".
חרב פיפיות
את "BJM" הקים ניקומב ב-1990, כי לא היו לטעמו להקות באמריקה שעשו את המוסיקה שהיה מעוניין לשמוע. הוא היה בין הראשונים ששיתפו את אלבומיהם באינטרנט. על גישתו החופשית לאמנות בעידן הדיגיטלי הוא אומר בשמחה, "אנשים מפקיסטן, רוסיה, נורווגיה או דרום אמריקה יכולים לשמוע את המוסיקה שלנו ולהכיר אותה. מאחר שאני אוחז בזכויות על השירים שלי אני יכול לעשות את זה".
כעת ניקומב גר עם אשתו בברלין, באזור שלדבריו יש בו "ריכוז גבוה של אמנים והרבה מהם ישראלים. מקום שמאפשר לך להיות מי שאתה כל הזמן". הוא הקים את אתר האינטרנט "DeadTV" ודרכו משדר וידיאו מדירתו. בכך הוא יוצר קשר לא מתווך עם מעריציו, ומאפשר להם להאזין לגרסאות של יצירות שלו תוך כדי תהליך ההפקה שלהן ולגרסאות לא גמורות ובשידור חי נותן להם להגיב.
באשר לפידבק ממעריצים על עבודה לא גמורה, הוא אומר שמדובר ב"חרב פיפיות. מצד אחד אתה משתדל להתעלם מביקורת שלא מעודדת אותך, ומצד שני זה כיף לקבל פידבק חיובי". אבל הוא מודה שהוא אוהב את האינטראקציה. "כמו שאמרתי, כאמן חשוב לי לעזור ליצור סביבה תומכת לאמנות, מעין אקו-סיסטם שתדחוף את התהליך קדימה".
באיזה אופן השפיעה ברלין, על הצליל של "Aufheben"?
"ברלין מניחה לי לנפשי, אני מת על זה". הוא לא לגמרי מבין גרמנית, מה שעושה אותו
למרבה שמחתו, "חסין לפרסומות ולקשקשת כוכבנים. התרבות כאן לא מתעמתת אתך כמו שהיא עושה בניו יורק או לוס אנג'לס". הוא מוסיף שהנוף האירופי עושה לו חשק להתחיל ליצור מוסיקה לסרטים".
וכיצד העובדה שאתה נשוי ואב לבן (מבת זוג לשעבר) משפיעה עליך כאמן?
"משפחתיות מדליקה אש מסוימת מתחת לישבן שלך. חוץ מזה יציבות מכל סוג שהוא בריאה לי. הילדות שלי היתה תקופה די מקופחת מבחינות רבות. חייתי בבית עם אם שמעולם לא סעדה אתי. היא לא היתה פנויה רגשית לכאלו דברים. היום אני יודע שאני מעדיף לחיות כחלק מחברה, מקומונה ובשבילי זה מתחיל בבית".
אם מדברים על משפחה, מה הביא את הגיטריסט מאט הוליווד, שהיה ממייסדי הלהקה לשוב ולהופיע אתה?
"מעולם לא ‘זרקתי' את מאט מהלהקה, כמו שניתן להבין מהסרט ("דיג!" - אז"א)", הוא מסביר ומוסיף שהוליווד רצה לצאת לדרך משלו, "וזה יצר קונפליקט עם הטירוף שלנו והחגיגות כל לילה. אני הצעתי לו לבוא להופיע אתנו באירופה והוא בא, כנראה זה הזמן הנכון".
אני מניח שאנשים כינו אותך היפי לא פעם. אך אם היית חי בשנות ה-60, נדמה לי שגם אז היית בוחר לעצמך דרך חיים שונה מהזרם הפופולרי.
"נראה לי שאתה צודק. אני חי חיים בוהמייאנים פחות או יותר. אנשים נוטים לשכוח את ההמשכיות של שנות ה-60 בעשורים הבאים. כל עניין הלחפש את עצמך ולנסות ליצור חיים טובים יותר בשבילך ובשביל אחרים. אני חושב שהחברה הזדעזעה אחרי מרד הצעירים נגד מלחמת ויאטנם ומאז משתדלת לא להיתפש ישנה במגדל השמירה שוב".
היום אומרים שניקומב נקי אך כיצד התגבר על ההתמכרות שלו לסמים ואלכוהול? "הדרך היחידה להפסיק היא להפסיק. אם באמצעות קבוצת תמיכה של משתמשים אנונימיים או דרך תוכנית אחרת. העיקר הוא לתכנת את הראש שלך לעמוד במשימה. אם אני הצלחתי לצאת מזה, כל אחד יכול".
למרות שלפעמים נדמה כי ניקומב אוהב כל מה שקשור בשנות ה-60, לא כך הדבר. "אני לא אוהב טרנדים, אז כמו עכשיו", הוא אומר. "להוציא את זה שבשנות ה-60 לפחות יכולת להרוויח את לחמך בשביל יום עבודה".
"בעידן המודרני", הוא ממשיך, "הכלכלה בנויה על תאוות בצע ואם פעם הבוס היה מרוויח פי עשרים מהעובד הזוטר, אז היום הוא מרוויח פי 1,500 ממנו. זה פשע מבחיל".
ניקומב בטוח ששינוי חשיבה רדיקלי יתרחש בתרבות המערבית בעשורים הקרובים. "איך הממשלה מצביעה על בעיה כמו התחממות גלובלית, אבל באותו זמן מאפשרת לעיר מזהמת כמו לוס אנג'לס בכלל להתקיים? בעתיד זה יהיה זה או זה. לא שניהם", הוא אומר.
"היום לא רחוק", הוא מוסיף, "ש'הניו יורק טיימס' יספר לך סיפור על התחממות גלובלית ובעמוד ליד יציע לך בפרסומת טיסה לחלל החיצון ל-15 דקות, שבהן תוכל ללמוד קבלה עם אשטון קוצ'ר ודמי מור. זו תרבות סכיזופרנית באמוק. אלו זמנים מעניינים לחיות בהם". *